נולדנו לעולם מסתורי לחלוטין
עולם שאף אחד לא באמת מבין אותו עד הסוף אבל איכשהו שכנעו אותנו שצריך לחיות את החיים בדרך מאוד מוגדרת.
אמא ואבא דואגים לתווך לנו מה אסור ומה מותר, מה מסוכן ומה כדאי. עם השנים מתווספים דמויות סמכות נוספות לסיפור. בגן קיבלנו עונשים אם התנהגנו "לא יפה". בבית הספר ניסו לאלץ אותנו ללמוד מקצועות שלא עניינו אותנו בכלל כי "זה חשוב לחיים".
הגננת, המורה, המרצה ואפילו הרופא – כולם תפקידים שנועדו לתת לנו שירות בתחומם, אבל איכשהו נהפכו להיות גורמי סמכות עלינו. האמת היא שהם לא באמת יכולים לקבוע לנו שום דבר באמת, אבל הדעות שלהם נוטות לשכנע אותנו עד כדי כך שקל לשכוח שאנחנו הסמכות הבלעדית על הבחירות בחיים שלנו.
וזה נובע משיעור אחד שלימדו אותנו בחזרתיות שוב ושוב, בכל מסגרת שאליה הגענו והוא:
לציית לסמכות חיצונית ולהתעלות מעל הרצון שלנו
בין אם רצינו ובין אם לא רצינו, כשהיה צלצול בבית הספר היינו צריכים להיכנס לכיתה. וההתניה השורשית הזאת פוגעת בנו עד עצם היום הזה.
זאת הסיבה שכל כך הרבה אנשים מתקשים להתחבר לרצון שלהם ולחיות לאור תשוקת הלב האמיתית שלהם. הם אומרים לעצמם שזה לא יצליח, שאין בזה כסף, שזה לא אחראי לנסות אפילו, שבחיים צריכים להיות "מציאותיים". מרוב פחד לטעות, אנשים מתלבטים לנצח בין כמה אופציות שקוסמות להם. כך או כך בשורה התחתונה אנשים רבים לא מצליחים לייצר בתוכם אקלים בטוח לקבלת החלטה, להתמסרות לנתיב החיים הייחודי שצו ליבם צופן להם. ומה הפלא? באיזה מסגרת מגן ועד אוניברסיטה טרחו ללמד אותנו לברר את החלומות שלנו? לזקק מהן מטרות מעשיות או לפרק אותן לתוכניות פעולה?
הטרגדיה האמיתית בסיפור היא שאת כל זה הם עשו תחת הכותרת של המילה "חינוך" או "Education" וזה שקר כמעט מתועב, מפני שהמשמעות האמיתית של מילים אלו היא בדיוק ההפך:
מה זה באמת חינוך?
המילה באנגלית "Education" נגזרת מהמילה "To educe" שפירושה להביא לידי ביטוי פוטנציאל פנימי חבוי. המילה העברית "חינוך" מעוררת קונוטציות של אילוף, כלומר, יישור לפי הכללים התרבותיים, אך בפועל חינוך נוגע בהיבט עמוק שנובע מכל המסורות העתיקות והוא חניכה.
חניכה היא הדרך בה אדם מתפתח לייעודו. במקורות שלנו חניכה מודגמת בספר חנוך שהוא בחיבור יהודי מיסטי עתיק וגנוז על הדמות המקראית חנוך, שמופיעה לראשונה בספר בראשית, 7 דורות לאחר אדם וחווה. על חנוך מסופר שלא מת אלא הלך עם אלוהים ונלקח מעלה על מנת ללמוד את הסדר הקוסמי. זהו סמל פנטסטי לטרנספורמציה שקורית לאדם שעובר תהליך חניכה אמיתי. הוא כמו עובר מימד ונחשף לאמת אוניברסלית.
בהיעדר חניכה אמיתית, לא פלא שמבוגרים רבים מבולבלים לגבי מי הם באמת ומה באמת חשוב להם בחיים. הם נשאבים למה שכולם עושים, משתעבדים לעבודה משעממת ביום ורואים חדשות בערב עם הילדים. מה שהם פספסו במערכת האילוף זה שלכל אחד מאיתנו יש מטען ספציפי וגוון ייחודי. אפשר לקרוא לדבר הזה מהות.
מה זה בתכל'ס מהות?
מהות היא הסיבה בעבור דברים להיות, אמר פאולו קואלו, מחבר הספר האלכימאי. המהות של צמח היא לצמוח. המהות של מספריים היא לגזור. אבל מה היא המהות של אדם? מהות של אדם לא ניתן באמת לתאר במילים כי היא מעבר לשפה עצמה. אבל מדובר בכוח שמניע אותנו לחיים, הסיבה שלשמה אנו פותחים עיניים מידי בוקר.
מי שהתרחק ממהותו הופך מבולבל ודכאוני מפני שדיכאון הוא דיכוי הקשר שלנו עם הרצון. ילדים זוכרים את מהותם וניכר שהם פועלים מתוכה. בגלל זה הם מעוררים בנו השראה. הם פשוט מעיזים לחלום ולעולם לא מטילים ספק ברצון של עצמם או ביכולתם. אך עם השנים משכיחים מהם באופן שיטתי את מהותם, ככל שמוסיפים לאלף אותם לציית לכללי המשחק של אחרים.
חניכה היא בדיוק ההפך מההסללה זו. היא תהליך בו אדם צובר בעלות על כוחותיו ועל המניעים העמוקים שלו. זה נעשה באמצעות קשר בין-אישי עמוק בין חונך לחניך. הקשר הוא האדמה שמאפשרת את הצמיחה האישית. מורה בכיתה לא יכולה לחנוך תלמידים רבים במקביל כי לכל אדם יש מהות ייחודית משל עצמו. לכן, חניכה היא פרקטיקה שכמעט נכחדה מן העולם המתועש.
בעבר היה מקובל ששולייה היה מתלווה לאמן כדי ללמוד ממנו את רזי המקצוע. למעשה אמנים אשר עסקו ברוח האדם היו מעבירים חניכות, כך לדוגמא זן מאסטר היה מעביר את סודות הווייתו לתלמידיו. בתרבות היהודית מקובל להתייחס לעליה לתורה כאל טקס חניכה אלא שפעמים רבות הוא לא באמת מעביר אדם את התעצומות הנדרשות כדי להתגבר ולהיות בר עוצמה בעולם. קל להסכים שילד בן 13 לא עבר מספיק בחיים כדי להיות במקום הזה.
בתרבויות שבטיות רבות שימשו טקסי מעבר כדי לחנוך לעולם המבוגרים. חניכות אלה אילצו את המתבגרים לעבור דרך משבר שמחלץ כוחות חבויים. לקראת גיל 30, הרגשתי שאני במבוי סתום. עזבתי משרה טובה בהייטק וטסתי לאמזונס בברזיל. עברתי חניכה עם שבט היוונווה. שמאן מקומי ליווה אותי בצום רוחני ועקב במשך חודש אחר החלומות שחלמתי בלילה. רק כמה שנים לאחר מכן התחלתי להבין כמה האירוע הזה עיצב את חיי. מאז זכיתי לעבור עוד מסעות חניכה במקומות שונים בעולם, בראיה לאחור זה מה שעזר לי להתגבר ולהשאיר מאחורי את האומללות, הקורבנות וחסר האונים.
הבלוג הזה, הוא המקום שבו אני אכתוב על המסעות בתודעה, מחוסר אונים לעוצמה ואיך להפוך אוצרות פנימיים לשירות מיטיב ולחיים משמעותיים.
