את הדרך המקצועית שלי התחלתי בהייטק. עוד כשהייתי בן עשר אהבתי לתכנת וליצור משחקי מחשב.
בצבא הייתי ביחידות טכנולוגיות
וכשהשתחררתי משירות קבע מצאתי את עצמי ראש צוות פיתוח בחברת סייבר,
לכאורה בנתיב המהיר להצלחה. ההורים היו גאים.
הרווחתי יותר מכל החברים אבל לא הייתי מאושר.

משהו בי היה חסר.

אז עוד לא ידעתי לומר שהייתי מכור לפורנוגרפיה ולמריחואנה.
כך שבאופן אירוני משהו בתוכי רצה לעזור יותר לאנשים מאשר למכונות.
אז הלכתי ללמוד פסיכולוגיה.

אנשים סביבי לא הבינו מה הקשר, מתכנת הולך ללמוד פסיכולוגיה?! זאת הייתה החלטה לא שגרתית.
בתור ילד איבחנו אותי כ-"דיסלקט" שלא אמור להתעסק בנושאים "הומאניים".
למרות זאת הצטיינתי בלימודי פסיכולוגיה.

אבל שמתי לב שלפסיכולוגים אין את התשובות לשאלות שחיפשתי…

והחלטתי ללמוד על נפש ורוח האדם מחוץ לאקדמיה. כך שמעבר ללימודי פסיכותרפיה, מיינדפולנס, נשימה מעגלית ופסיכודרמה – טסתי לאמזונס וגרתי עם ילידים שחנכו אותי בדרכים השמאניות המסורתיות שלהם. למדתי מהם את הקירבה לטבע והפשטות.

במסע שלי הבנתי את הקשר בין התמכרויות לחוסר הסיפוק המקצועי שחוויתי.
את הקשר שבין יצר ויצירתיות. ההתמכרות שלי עשתה אותי אומלל.
החיפוש האובססיבי אחר ריגושים קטנים התיש אותי.

כשלא התרגשתי ממה שקמתי אליו בבוקר, התעוררו בי דחפים לריגושים מיידיים.

הבנתי שהריפוי שלי הוא להתחבר לרצון שלי, לחלומות היצירתיים שזנחתי בתור ילד.
כילד, המבוגרים לא ידעו לעודד את היצירתיות שלי כך שהם הנחו אותי ללכת לקריירה מבטיחה,
אבל אהבתי לתכנת כי אהבתי ליצור דברים.

ובתור מבוגר ההשראה שלי כיוונה אותי בדרכים אחרות:
ללמוד איך לשקם את היצירתיות שלי ושל אחרים.
היה עליי לרפא משקעים של חוסר ערך ולפתח מחדש את האמונה והיכולות.

גיליתי שמטפלים רגשיים לא עוסקים בהגשמה והשגת מטרות
ומנגד מנטורים להגשמה לא קשובים מספיק לעולם הרגשי של הצועד בדרך.

כל מה שלמדתי החל מהשמאנזים, דרך תרפיה ועד אימון מנטאלי
הוביל אותי להבנה שהכל מתחיל מרצון,
תכלית – סיבה של אדם לחיות,
שממנה נובע כל מה שמשמעותי ויפה בחיים האלה.

מאז אני מקדיש את עצמי לחקור ולפתח את התחום של
פסיכותרפיה מוכוונת הגשמה ויצירתיות.